Monday, March 19, 2018

Rare Letters & Controversial & Valuable Hassidic Books

Genazyim Auction is holding a sale on March 21st that includes many important letters and manuscripts and a small number of books.  Many of the books are Haddisic or owned by well-known Hassidic figures.  For example, the rare first edition of the No’am Elimelekh, 1788, by R. Elimelekh of Lyzhansk (lot 13).  That book, like other early Hassidic books are both fundamental to the Hassidic philosophy and theology and were controversial among those opposed to the new movement.  Indeed, according to Rabbi David of Makov, the book should be “eradicated from our homes.” (R. David of Makov, Shever Poshim, in Morecai Wilensky, Hassidim U-Mitnaggedim, vol. II (Jerusalem:  Mossad Biliak, 1970).  Similarly, the  Tolodot Ya’akov Yosef, was published in Levov, 1788, is among the most prized Hassidic books.  The book was controversial when it was printed (likely without official approval of the censor) and some copies were destroyed in Brody and according to the legend recorded in Shivhei Ha-Beshet the matter of the books was so important it was discussed in the heavenly court at the highest levels.   Joseph Perl, in his satire, Megaleh Temirim, locates the bibliocide at “the home of R. Mikhel of Zlotchuv, in compliance with the order of the [Brody] court and the community there.” (See Jonathan’ Meir’s recent critical edition of the Megalah Temirim that provides additional evidence of the book burning.  Sefer Megale Temirin, ed. Jonathan Meir (Jerusalem:  Bialik Institute, 2013) 29n10).  Ownership of the No’am Elimelekh is also valued as a segulah.  There are other books that are prized not only for their content but also for such secondary reasons, for example, the Homat Eish, (R. Eliezer from Kalktshuv, Bresslau 1799), as the title implies is designed to protect from fire. (See also Avraham Ya'ari, Mehkerei Sefer (Jerusalem:  Yehuda, 1958) 47-54)

Another important Hassidic work is R. Hayyim of Chernowitz’s, Siduro shel Shabbat (lot 14), which is well-known as the source for the Leshem Yihud.  That prayer is among the more controversial prayers, which we have discussed previously here and towards the end of this post. (See also Moshe Hallamish, Kabbalah: Be-Teffilah be-Halakha ube-Minhag (Ramat Gan:  Bar Ilan University Press, 2000) 45-70 and Daniel Sperber, Minhagei Yisrael (Jerusalem:  Mossad HaRav Kook, 2007) index "leshem yihud").

Similarly, the Sh”ut Mayyim Hayyim (lot 18) by R. Hayyim Rapoport we have discussed at length here.  The work establishes the existence Ba’al Shem Tov and is an indication of his scholarship. Our post discusses other bibliographical and historic items related to the work. 
There are numerous historical and intellectually valuable letters among them the telegram sent from Kobe, Japan, just before Yom Kippur 1941 to the rabbis in Israel requesting clarification, because of the ambiguity of the location of the dateline, as to which day to fast on Yom Kippur. (Lot 48).  A number of opinions are collected in Shitat Kav ha-Tarikh be-Kador ha-Arets, ed. Yehudah Areyeh Blum, (Jerusalem:  [], 1990).  Another book is (admittedly tangentially) related to the geography of the earth, and specifically Jewish astronomical calculations.  An illustration at the top of the title page of Sefer Ebronot (Offenbach, 1772) provides a heliocentric view of the earth.  The same illustrations appear in R. Yehuda Leib Oppenheim's, Matteh Yehuda (Offenbach, 1722) and with the date displayed Ha-Moshiah ben David.  

R. Eliayhu Gutmacher was a reknown "Ba'al Mofes."  But he was eventually overwhelmed with petitions for his assistance that he was forced to publish an advertisement in the Ha-Maggid newspaper begging people to stop sending him letters.  Eliyahu Gutmacher, Mehtav me-Eliayhu (Jerusalem:  Yisrael Bak, 1974) 89-91;  see also Bromberg, Me-Gedolei ha-Torah veha-Hassidut, vol. 24 (Jerusalem:  HaMakhon LeHassidut) 143-52, which prints some of R. Gutmacher's letters regarding the same; and Glenn Dyner, "Brief Kvetches:  Notes to a 19th century Miracle Worker, Jewish Review of Books (Summer, 2014), 33-35. 

An important letter from R. Gutmacher is included in the auction(lot 43):

ויש הכרח ממני לכתוב כאן בקיצור, שבל יאמר מי: הלא נשמע כמה מעשיות אשר נעשים על ידך בעזה"י להציל מצרות רבות, אין זאת רק על ידי קבלת מעשית. וכאשר הגעתי אגרת ממרחק מחכם גדול... בהיותי שאני בקי בקבלה מעשיות ארחם לעשות בבזה שנתייאש מכל הרופאים. בקראי זאת נפלה עלי להיות חשוד בכך... קודם כל אודיע כי בכל התאמצות דחיתי מעלי כל הבא, אבל ראיתי סיבות נפלאות שכן היה רצון ה'. באשר שגדולי ישראל הסיעו הנדכאים עלי. ומה היה לי לעשות אם באו אב ואם ואחד מקרוביהם והביאו לי בנם, בוכים וצועקים לרחם. ישבתי ללמוד עם בחורים בבית המדרש והובא נער מן י"א שנה בכתף אביו וצעק לרחם עליו... והנער לא היה יכול לדבר מאומה... וקולו פעמים בנביחה ככלב ופמעים כעגל...וגם כל העוברים דרך העיר בשמעם עניניו לביתו לראות הנפלאות. ואני ידעתי שאין לי מאומה במה לרפאותו. בכל זאת חשבתי הלא ד' ברוך הוא שולחו... ולקחתי ספר תהילים ובמקום שנפל אמרתי, והבאתי לכל תיבה כוונה לענין שלפני. וכוונתי היטב בשורש האותיות, ובמיוחד בהזכרת השם הקודש... פתאום הוציא הנער קול אשר נבהלו כולם, והראה באצבע למקום אחד. ואמרתי מהר לפתוח החלון, וכן היה ודיבר הנער ואמר יצאה אחת מן המכשפות ממנו ופתחתי לראות בבטנו כי אמר עוד שלש מכשפות בו... ואמרתי כיון שיש עת רצון אתפלל עוד. וכאשר אמרתי שוב בערך ד' מינוטין שוב צעק בקול אשר בכל השכונה ברחוב ההוא נבהלו והחלון היה פתוח ושוב אמר הנה כולם יצאו... והיה כזה עוד בכמה אשר יש לכתוב כמעט ספר מכל הענינים, והכל היה בעל כרחי שהפיל עלי בכח. ורק על ידי תפלות ובקשות ולפעמים גם סגולות השכיחות... (עי"ש עוד דברים חשובים בזה, צפנת פענח, מאמר ט).

Thursday, March 15, 2018

New Sefer Announcement: The Collected Writings of R’ Moshe Reines

New Sefer Announcement
by Eliezer Brodt

It is with great pleasure that I announce a sefer that I just printed, The Collected Writings of R’ Moshe Reines.

ר' משה ריינס מבחר כתבים, אוסף חיבוריו מאמרים ואגרותיו, לג+ 640 +4 עמודים

The sefer will be available for purchase in the US shortly. (We will post that info soon).

A PDF of some sample pages are available upon request, for more information contact me at

What follows is the English introduction to the book. This is an abridged version of the much longer Hebrew introduction included in the book.

A few years ago, while researching the history of the Lithuanian Yeshiva of Volozhin, I came across an article written by Reb Moshe Reines. His article included a few letters between his father, Rabbi Yitzchok Yaakov Reines, rabbi of Lida and leader of the religious Zionist movement, and Rabbi Naftoli Tzvi Yehuda Berlin (the Netziv), head of the Volozhin Yeshiva. These letters were not included in the recent collections of the Netziv’s writings. A short while later I read a small, rare book by Reb Moshe Reines called Dor VeChachomov; a collection of essays about various scholars of his generation. The quality of these writings piqued my interest in Reb Moshe Reines (RMR). I began researching the author and proceeded to search for his other writings. I soon discovered that this brilliant scholar died in 1891 at the very young age of twenty-one, and that precious little else is known about him.

I was introduced to the world of RMR’s father, Rabbi Yitzchok Yaakov Reines, by one of his descendants, my friend Rabbi Yisroel Gordon. As I began collecting RMR’s writings, I suggested to Rabbi Gordon that they are of significant historic interest and that they be reprinted in one modest volume. Rabbi Gordon’s mother, Mrs. Naomi Gordon, great granddaughter of Rabbi Y.Y. Reines, underwrote most of the costs of the project. Mr. Yosef Aronson, great grandson of Rabbi Y.Y. Reines, participated in the financing as well.

After further research, I discovered that RMR was such a prolific writer that the modest volume I had envisioned grew to a much larger size. 

My inquiries led me to uncover a significant correspondence between RMR and the renowned scholar Rabbi Shlomo Buber. Over twenty letters from RMR to Shlomo Buber are currently preserved in the Buber collection in the National Library of Israel in Jerusalem. I requested and received permission to copy, transcribe, and print these rare, personal documents. Also included in this collection are several letters by RMR to the writer Judah Leib Gordon.

In addition to this treasure located at the National Library, I discovered an additional thirty-seven letters from RMR to his friend, Micha Yosef Berdeshevsky. Professor Avner Holtzman graciously granted permission to copy, transcribe, and print these letters in this collection. This volume also includes some letters by Rabbi Yitzchok Yaakov Reines to Berdeshevsky, Shlomo Buber, and Shmuel Finn. All of these letters have never been printed before.

Over the course of my research, I discovered that some additional letters by RMR, written to Avrohom Dubsewitz, had been preserved at the New York Public Library. However, copies of those were located too late to be included in this volume.

From his letters it is clear that RMR was a remarkably prodigious scholar. He had expert knowledge of the Talmud. He published articles on Jewish history, and was also educated in other areas of secular knowledge. Further, his command of Hebrew was formidable. This combination of knowledge is quite remarkable, considering his youth.

In a letter to Shlomo Buber (included in this work), Rabbi Y. Y. Reines writes of his devastation after his son’s untimely death, and expresses his desire to write a book about him. Unfortunately, as far as we know, he never got around to doing so. 

Significance of this Volume

RMR’s articles were prominently featured in the important newspapers and journals of the day. Some of his essays sparked debates in the periodicals. These debates are included in this collection. His writings shed a light on Jewish life in Russia in the 1880s, dealing with many then-current issues such as Jewish education, yeshivos, and the rabbinate. Some of RMR’s ideas and thoughts on these topics are still relevant today. 

RMR writes clearly that he was his own person, presenting ideas that sometimes diverged from those of his father. Yet, his writings reflect his father’s influence, and they serve to illuminate the complex ideas and worldview of his father, the unique and often-misunderstood Rabbi Y.Y. Reines. 
This volume also includes numerous letters from RMR’s correspondence with various personages of the time. These letters, printed here for the first time, are autobiographical in nature. As with much autobiographic material, these letters are historical documents, offering an authentic glimpse into an era. 


The first section of RMR’s collected writings is a small book entitled Dor VeChachomov. His original plan was to write essays on the lives of fifty Jewish scholars of the day. Twelve essays from this collection were printed in his lifetime; four more were printed after he died. His choice of subjects is explained in his letters to Shlomo Buber. Apparently, RMR was commissioned to write about living personalities about whom no biographies had yet been written, thus limiting his choice of subjects. He requested of his subjects that they send him a biography and a bibliography of their writings. Some of them did not respond. For those who did, he wrote up their information and added his own introductory paragraphs (some with highly interesting, tangential discussions). Among the more famous scholars he included in the book were: Binyomin Ze’ev Bacher, Avraham Berliner, Shlomo Buber, and Avraham Harkavi. These essays are the first biographies written about them.
Another essay is titled Achsanyah Shel Torah. This essay was supposed to develop into a small book, but sadly he never completed it. It deals with the yeshiva in Volozhin and the Kovno Kollel, and contains many fascinating details. Included in this section are six letters from the Netziv to Rabbi Y.Y. Reines.

Another noteworthy essay is Hasafrut Hatalmudut VeHamedrashit. This essay addresses different aspects of publishing seforim. One section deals with the challenges authors face getting their work printed and gaining proper recognition. One senses that this section reflects his and his father’s personal experiences. Another part of this essay is devoted to the importance of book reviews and the role of proper haskamos (approbations). A third part suggests creating a fund for poor writers. Many of the issues raised in this essay remain relevant for authors today. 

One of the longer essays in this volume is Netzach Yisroel, an in-depth treatment of a proposal to establish a genealogical museum in Jerusalem, housing family trees in an organized fashion, including pictures of family members. RMR encouraged sending the proposed museum any material of historical significance, including works published or unpublished. One section of RMR’s essay focuses on the importance of pictures, another on the importance of family trees. The last section is devoted to the importance of living in Eretz Yisroel. In it, RMR included a beautiful letter from his father on the subject. 

Some of the essays deal with the need to establish a curriculum for the education of a rabbi, detailing what subjects, besides the requisite Torah knowledge, a rabbi needs to know. The issue of educating rabbis in areas other than Torah, without compromising their Torah studies, is discussed. This subject was very important to Rabbi Y. Y. Reines, who opened more than one yeshiva with that challenging agenda. 

Related to this is an essay about the pilpul method of learning. Much has been written and continues to be written on this subject. In this essay, RMR analyzes the pilpul method, listing the issues that have been raised about it, and demonstrating its weaknesses. He advocates a method based on rules of logic, a method advanced and written about by his father. 

RMR wrote many times and at great length about haskalah, the Jewish enlightenment movement. His approach to haskalah was that one should “accept the truth from whoever says it,” as did the tanna Rabbi Meir (Chagigah 15b), whose approach to the impious teacher Acher was to take the good and leave behind the bad. 

Thus, in a letter to Judah Leib Gordon, he writes: 
“Although from a religious perspective you and I are as far apart as are Lida and Pressburg, for you are utterly irreligious (as your demands for “reformations in religion” prove!), and I am completely conservative in religious matters and in all my days have never transgressed even the slightest custom which has become sanctified in the course of time (save foolish and deviant customs, such as spitting during the recitation of alienu l’shabeiach, which from my youth has aroused in me repulsion and is intolerable to me); however with regard to haskalah, my views are exactly like yours and my heart identical to yours.”
RMR’s letters are vastly informative regarding his special relationships with Shlomo Buber, Shmuel Finn, and Micha Yosef Berdishevsky. They also include tidbits about his parents, his brother, pen names he used, and other articles he planned on writing. 

One last interesting, bibliographical piece we learn from the letters regards the anonymous work Hakolos Yechdalun (Bardichov, 1887), an attack on Rabbi Y.Y. Reines’ work and new method of learning. In various letters we read about RMR’s strong reaction to the work. We also learn that he showed it to his father. Until now, bibliographers were not certain who the author was, suggesting it was one Rabbi Yaakov Tzvi Yanovski. From RMR’s letters, it appears clear that indeed Rabbi Yanovski is the author.

Aside from presenting the writings of a brilliant young scholar, this volume opens a window into the intellectual ferment of the Jewish world in the late nineteenth century. 

Here are the table of contents:

Sunday, March 04, 2018

Legacy Judaica Auction March 6th: A Sampling of Forgeries and other Eclectic Lots

Legacy Judaica's next auction will occur on March 6, 2018.  The 220 lots include very rare books such as the first edition of the Yerushalmi and a letter from R. Tzvi Ashkenazi (Hakham Tzvi) (the entire catalog can be accessed here), there are many other interesting books and letters.

Conditional marriage has been applied since at least the talmudic period if not early.  The exact circumstances and necessary predicates have evolved over time and especially in the modern period when marriage and divorce were slowly wrested from the exclusive control of the clergy and the state began to involve itself permitting some to circumvent the religious process entirely, the issue of annulments became acuter.  Annulments were among the only methods that would free a woman whose husband proceed to receive a secular divorce but not a religious one.  In France, in the early 20th century a scheme to make conditional marriage the norm and avoid later issues was proposed.  But this met with fierce opposition from many rabbis, and to counter that proposal in 1930 in Vilna a book, Ein Tenie be-Nissuin, that contained signatures of 400 rabbis was published in protest.  The book also contains an introduction by the leading Posek, R. Chaim Ozer.  (Lot 21).  

Another contemporary controversy related to something much older, the Talmud Yerushalmi. In the first decade of the 20th century, Shlomo Friedlander published a few volumes from the Kodshim order that hereto had never been published (lot 47).  Allegedly these were from a manuscript, but many doubted their authenticity. R. Meir Don Plotski, the author of the biblical commentary, Kli Hemdah, devoted an entire book, Sha'lu Shelom Yerushalim, (lot 43) to disproving that Friedlander's edition was legitimate. (Dr. Shlomo Sprecher Zt"L reprinted the book in 1991 with a new introduction and a biography of R Poltski).  Friedlander also published less controversial books including his commentary on the Tosefta (lot 48). 

Although not controversial, another attempt to link the present with the past is a curious book, Sefer ha-Brit ha-Hadash, written by Uziel Haga of Boston (lot 130).  He petitioned and received permission from President McKinley to accompany the U.S. military on a tour of China.  Haga's purpose was to see first hand and document the lifestyles and customs of Chinese Jews.  Among other items, he asserted that the Jews Kaifeng in the Hunan Province are descendants of the Ten Tribes. If his identification is correct, that may explain Jews' affinity for Chinese cuisine.  Haga never made it back from China, he was imprisoned and killed by the Boxers.   Although Haga's book was printed in Pietrekov, one book, Mishberi Yam, (lot 131) was published in China.  

Returning to forgeries, the compendium of R. Zechariah Yeshayahu Yolles, Ha-Torah veha-Hayyim, (lot 24), includes his Dover Mesharim that disproves the attribution of a certain work to R. Mordechai Yaffa (Levush).  Yolles' position was vehemently disputed by R. Moshe Sofer (although Yolles defended him in a different controversy) and Sofer's letter appears in this volume.  The book is also noteworthy because it includes a portrait of Yolles in the frontispiece.  

Among the books with distinguished owners include a copy of Mishnei Torah that belonged to R. Yosef Dov Soloveitchik, (Beis HaLevi) (lot 151) and R. Hayim Volozhiner's copy of Mesorot Seyag le-Torah. Most of R. Hayim's library was destroyed in a fire, but this book had been on loan to R. Yaakov of Ivenitz, and thus was spared the fate of the rest of books.  (Regarding the two bibliographical topics of fire and lending, see Abraham Ya'ari, Mehkerei Sefer, 47-54 (discussing books printed after the author was saved from fire) and 179-97 (discussing book lending)). As an aside, the Mesorot Seyag le-Torah also likely contains material that is misattributed to its author.  See Wolf Heidenheim, Me'or Eynayim, comments to Exodus 27:17.

Tuesday, February 27, 2018

The Origins of Hamentashen from the Evidence of Jewish Literature: A Historical-Culinary Survey Revisited (yet again)

The Origins of Hamentashen From the Evidence of Jewish Literature: A Historical-Culinary Survey Revisited (yet again)
By: Eliezer Brodt
Eleven years ago I wrote about the origins of Hamentashen in Jewish Literature (here). A year later I revisited the topic (here). Two years ago, I rewrote parts of it for Hebrew Kulmos magazine with some new important material.
See here for previous posts on Purim and here for a Purim Round up.
ויאכלו את המן: מנהג אכילת אזני המן, מקורותיו והטעמים השונים שניתנו לו
מאת: אליעזר יהודה בראדט
מה לנו עם אזניו של המן, ומדוע אנו מהדרים לאכלם כשהם מלאים במיני מתיקה? * האם המן היה חרש? או שמא אזניו היו משולשות? * מעקב רב-עניין אחר מקורותיו של מנהג אכילת "אזני המן" והטעמים השונים שניתנו לו
כמו כל חג, גם ימי הפורים עשירים במאכלים מיוחדים שנהגו בהם בני ישראל, להדרם ולאכלם בשפע ובשמחה. בין מאכלי יום הפורים, ידוע מכולם הוא 'אזני-המן' או ה'המן-טשאן'. על חקר המאכלים היהודיים בכלל, כבר הצטער החכם מרדכי קוסובר שחכמת ישראל "לא נדרשה, לצערנו, לעניין מזונות ומאכלים במידה הראויה להם, ומעטים מאוד הם החכמים שעסקו בכך" ("על המזון, ברכת המזון וכיוצא בהם", ניו יורק תשכ"ה, עמ' 7), והדברים נכונים גם לעניין אזני-המן. מדוע נהגו לאכלם? מה באו לסמל? אימתי נוסד המנהג והיכן פשט? ננסה להטות אוזן אל המקורות ולהתחקות אחר מנהג ישראל תורה.
אך ראש לכל, ראוי לשים לב לאופייה של הספרות הדרושה למחקרנו. כדי למצוא מקורות למנהגים ומסורות העוסקים במאכלי החגים ומאכלים בכלל, עלינו להרחיק בדרך כלל אל ספרות היומנים והזכרונות. כתיבה אוטו-ביוגרפית אמנם לא הייתה נפוצה בישראל בזמנים קדומים, אך נותרו בידינו אי-אלו ספרי זכרונות, כספריהם של גליקל מהאמלין (1646-1724), רבי פנחס קצינעליבוגין ורבי יעקב עמדין זצ"ל ועוד. בספרים מעין אלו נמצאים דברים חשובים על חיי היהודים ונכללים בהם פרטים שונים, שלא מצינו בספרי הלכה ודרוש למיניהם.
בזכרונותיו של חכם אחד המספר על חייו, בשנת תק"פ (1820) לערך, מצינו שהכותב העיד: "בארבע עשר לחודש ניסן עשה אבי ז"ל משתה כי בכור היה... ממיני מתיקה מעשה אופה, אשר נשאר מיום הפורים הנקראים בפי ההמון כרים (קישעלך) וכיסי המן..." (א"ב גוטלובר, זכרונות ומסעות, ירושלים תשל"ו, עמ' 82).
על הנהוג בערי גליציה מספר חכם אחר: "ביום הפורים היה לו לרבי שליח מיוחד משנה לשנה שהיה הולך... ומביא להם משלוח מנות שלו, כיסי המן אחדים ושאר מיני מגדנות כאלה..." (זכרונות אב ובנו, עמ' 24).
גם אצל יהודי רוסיה וליטא אכלו ושלחו 'אזני-המן' בפורים. כך, למשל, מספר רבי אברהם אליהו קפלן: "הרבנית... מחמשה עשר בשבט ואילך כבר אפשר להשיג אצלה אזני-המן... רמז ליום פורים הממשמש ובא" (בעקבות היראה, עמ' קמ). ורבי שמחה זיסל מקלם כתב: "אזני המן מנחה שלוחה לבני היקרים לכבוד פורים... הנה האזני-המן, המן-טאש הלז, צריך לאפות אותו יפה יפה...", ולאחר הקדמה זו הוא מעלה על הכתב רעיון תורני (אור רש"ז, ב, עמ' קטז).
מסיפורו של רבי ברוך עפשטיין (בעל "תורה תמימה") על סבו רבי יעקב ברלין (אבי הנצי"ב מוואלוז'ין), ניתן ללמוד כמה היה מנהג זה חשוב בעיניו: פעם אחת, בתחילת חודש אדר, השגיח ר' יעקב ברלין בכך שלא מכרו את ה'המן-טשאן' כבכל שנה. לאחר בירור נודע לו הטעם, לפי שמחיר הקמח היה יקר מאוד באותה עת. הלך ר"י ברלין ונתן כסף לאופים לקנות קמח, ועל ידי זה היה המן-טשאן. רבי ברוך עפשטיין מציע טעם להקפדה זו על המנהג, לפי שמשנכנס אדר מרבים בשמחה, וכפי שבפסח נותנים לקטנים אגוזים וקליות כדי שישמחו, כך בפורים נותנים להם אזני-המן לשמחם (מקור ברוך, ב, עמ' 974).
במקור אחר מסוף המאה ה-19, מספר הכותב על אחד שרבו נהג להענישו ולצערו כל השנה, ובפורים, 'לאות נקמה', הכין התלמיד לרבו אוזן-המן מלאה בפלפלים ודברים חריפים, כדי לצערו... (Between Worlds, pp. 37-38).
נוצרי שטייל בארץ ישראל בשנת 1865 בערך, מתאר בספר המסעות שלו כיצד בפורים קיבל מן היהודים מעדנים בעלי צורה משונה (מסעי נוצרים לארץ ישראל, עמ' 725).
חיים המבורגר, איש ירושלים, כתב בזכרונותיו על ירושלים בתחילת המאה ה-20: "בפורים... והגברות נותנות לתוכה עוגה... אזני המן וכו', ותוך כדי נתינה מבקשת להשגיח על מעשה ידיה (שלשה עולמות, ג, עמ' כב). כמו כן בחיבור אחר "ליום הפורים הייתה בעלת הבית אופה עוגות אזני המן... (זכרונות הראשונים, עמ' 54). גם אצל יהודי אמשטרדם (מנהגי אמשטרדם, עמ' 149) ויהודי בוכארה (ילקוט המנהגים, עמ' 210) מצינו שאכלו מאכלים הדומים לאזני-המן.
חוקרי רדיפות הנוצרים גילו כי ממקורות משנת 1803 עולה שהגויים העלילו על היהודים ששמים דם בתוך 'אזני-המן'! (ראה על כל זה אצל E. Horowitz, Reckless Rites: Purim and the Legacy of Jewish Violence 2006, pp. 9. 218-219, 228 ).
אנו רואים אפוא שמנהג אכילת 'אזני-המן' בפורים רווח ברבות מאוד מקהילות ישראל, כבר מתקופות קדומות, ועדיין השאלה במקומה עומדת: מדוע? מה טיבו של מאכל זה, ומה הוא מסמל?
ומדוע הוא נקרא "אזני המן"? בעיתון הנפוץ ביותר בתחום-המושב בפולין וברוסיה, "הצפירה", תהה כותב אחד בשנת 1912, מדוע ה"עברית המודרני" בחרה את השם "אזני המן" לתרגום המונח "המן טשאן"? האם אכן, רק ה"עברית המודני" היא שהמציאה את הכינוי 'אזני המן'?

הצגות והעלאת מחזות בפורים
נניח לספרות הזכרונות, ונפנה אל ספרות המחזות. אף זו סוגה שאינה רווחת בישראל, ואולם אף גדולי עולם כרבנו הרמח"ל ורבי משה זכות עסקו בכתיבת מחזות, ומכל מקום - לענייננו, עשויה להימצא לנו תשובה מעניינת לשאלתנו, דווקא מתוך ספרי מחזות, שהשימוש בהם רווח יותר בימי הפורים.
הפוסקים כבר עמדו על השאלה מדוע לא הובאה ב"שולחן ערוך" ההלכה, שמשנכנס אדר מרבים בשמחה. אולם, אף שבשולחן ערוך לא הוזכרה הלכה זו, מכל מקום עמא דבר לנהוג במיני שמחה משנכנס חודש אדר. רבי יששכר תמר הציע שהטעם שבתי כנסיות תולים תמונות עם משפט זה ועם תמונה של בקבוקי יין וכדומה, בימים שקודם הפורים, הוא לפרסם דין זה (עלי תמר, מגילה, עמ' ג).
דבר נוסף שעשו להרבות בשמחה הוא כתיבת חיבורי מחזות. לא רק שכתבו מחזות, בקהילות מסוימות נהגו אף להעלותם על במה ולהציגם בפני הציבור. יש לכך עדיות רבות בספרי הזכרונות, והד בלשונו של ה"מגן אברהם" בהלכות שבת (סימן שז, ס"ק כב) המרמז לזה: "והוא הדין ההולך לטרטיאות וקרקסיאות, והם מיני שחוק כדאיתא בעבודה זרה דף י"ח, ומיני תחבולה, ולא ידענא מי התיר להם בפורים, ואפשר שנמשך להם משחוק שעושים זכר לאחשורוש...".
רבי יעקב עמדין כתב על הגמרא המפורסמת במגילה (ז, ב): "קם רבה ושחטיה לרב זירא", שרבים התקשו להבינה כפשוטה: "נראה לי שלא שחטו ממש, אלא כל זה הענין לפי שהיו שמחים מאוד, וכתיב בכל עצב יהיה מותר, לכן עשה זאת להעציבן... ובאחיזת עינים שחטו רבה לרבי זירא... שהרואים היו סבורים ששחטו באמת..." (הגהותיו למגילה ז, ב). דהיינו שעשו הצגה!
מתוך עיון בחיבורים אלו האריך ישראל דוידזון בספרו הגדול 'על פרודיס', והראה כיצד ניתן ללמוד מהם הרבה על חיי היהודים באותן תקופות בכלל, ועל מנהגי ימי הפורים בפרט.
אחד החיבורים הראשונים והמפורסמים שנכתבו בסגנון זה, הוא "מסכת פורים", שנכתב על ידי קלונימוס בן קלונימוס (1286-1328). סמוך מאוד לכתיבתו הופיע ספר דומה, בשנת 1319, אשר היום ידוע כי נכתב על ידי הרלב"ג. בחיבורים אלו המחברים מביאים דברים יפים בהומור קל, כתובים בסגנון התלמוד ומדרשי ההלכה.
מאות שנים אחר כתיבת ספרים אלו קמה להם התנגדות על ידי רבנים שונים, כמו רבי שמואל אבוהב (דבר שמואל, סימן קצג), חמדת ימים, ברית מטה משה והחיד"א (ראה מאמרו של רצ"י ליפשיץ, 'מלך ליום אחד', בגליון זה), שהגיעה עד כדי שריפת עותקים מהם (ספר וסייף, עמ' 248). אבל כבר העיר החוקר א"מ הברמן, שספרים אלו היו קיימים זמן רב בטרם נשמעה ההתנגדו להם, וזאת מתוך שהובנו מתחילה כספרים הנועדים להרבות שמחה ולא לזלזול וליצנות ח"ו. גם ר' קלונימוס עצמו כתב בסוף "מסכת פורים" אשר לו: "ולמה השלים המסכתא בפרק אין קורין? לפי שאין קורין בו אלא בשעה שאינו לא יום ולא לילה, שלא נכתב אלא לשחוק בעלמא, לשחוק האנשים ביום פורים, והקורא בו לא הפסיד אלא כמי שקורא בספרי רפואות ובדברים המועילים לגוף ואינן מזיקין לנפש...".
והנה, שנינו ב"מסכת פורים" לרבי קלונימוס: "רב מרדכי אמר, עשרים וארבע מיני סעודות נאמרו למשה בסיני, וכולם חייב אדם לעשותם בפורים, ואלו הן קשטי ומולייתות, וטורטולי... אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם...". בעיון ברשימת מיני הסעודות שמנה 'רב מרדכי', קשה לדעת אם רמז בדבריו גם ל'המן-טשאן' שלנו. אולם במחזה מאוחר יותר, בן המאה ה-16, כבר ישנה התייחסות ישירה.
המחזה הראשון שנכתב בעברית הוא "צחות בדיחותא דקידושין", מאת יהודה סומו (1592-1527). בהקדמה מתואר אופיו של הספר: "הוא ספר חדש מדבר צחות, אשר בדה מלבו פ' בימי בחרותו, לצחק בו בימי הפורים ובשעת חדוה, להראות לכל עמי הארץ כי יש מילה בלשוננו הקדוש לכתוב כל מיני חבורים אשר בהם יתפארו חכמי יונים... ללשוניהם בארצותם...".
בתוך דבריו אנו קוראים (עמ' 67):
"יאיר: אם בדברים כאלה אכפרה פניו, כבר יש לי קושיא אחת אשר ייעפו כל תוספי התורה להתירה, כי הנה כתוב במגילת פורים: "ויתלו את המן", ובפרשת בלק נכתב בפירוש "ויאכלו בני ישראל את המן". ואיך יאכלו היהודים הנשמרים מכל רע את נבלת התלוי ההוא, ואל הכלב לא ישליכו אותה?
יקטן: גם זה ראיתי אני, וכבר תרץ הקושיא הזאת רב בלעם בן ביבי בשם אביו: כי מה שאמרה התורה "ויאכלו את המן" היא אזהרה וציווי לנו שנאכל בימי הפורים האלה מאזני המן - הן המה הרקיקים הנעשים בסולת בלולה בשמן, וזהו שאמר אחרי כן "וטעמו כצפיחית בדבש".
יאיר: יפה פירוש בן ביבי זכור לטוב!" (פרופ' חיים שירמן, שהדפיס את המחזה מכתב-יד, מעיר שהשם 'רב בלעם בן ביבי' הוא אחד משמות האנשים המוזכרים בחיבור 'מסכת פורים' של ר' קלונימוס בן קלונימוס).
לאור דברי יהודה סומו אפשר להבין דבר נוסף: בספר 'התשבי' מאת ר' אליהו בחור (1468-1549), שנדפס לראשונה בשנת 1541, כתב בערך 'מנלן': "מנלן להמן מן התורה שנאמר ויאכלו את המן; גם זו מלה מורכבת מן שתי מלות: אן ולן...". כדוגמה לשימוש במילה 'מנלן' מביא ר' אליהו בחור לשון חז"ל שאינה מופיעה בשום מקום, וכבר העיר על כך רבי ישעיה פיק בהגהותיו לספר התשבי: "בחולין איתא 'המן מן התורה מנלן, המן העץ'. ואולי מצא המחבר דבר זה מפורש במדרש, ואגב דאתיא ליה ממדרש חביבא ליה לאתנויה, אף על גב דהוה ליה להביא מן הגמרא...".
על כך מעיר רבי מאיר מזוז שליט"א (בהערותיו לספר התשבי): "קרוב לודאי שאין דרשה זו לא בגמרא ולא במדרש כלל, רק היא הלצה אשכנזית על המנהג שאוכלים אזני המן בפורים...". דבריו מסתברים מאוד לאור העובדה שגם ר' אליהו בחור עצמו עסק בכתיבת חיבורים מעין אלו, והלשון שהבאנו מן המחזה של יהודה סומו מסייעת לכך.
אך את השם "אזני המן" אנו רואים גם במקור איטלקי נוסף. בשיר של ר' יעקב פרנסיש (1618-1703) מצינו: "אמנם נזרק העט ונקצר ענינים / כי יום פורים זה בא, נכין לו מעדנים / נכין מרקחות ממתקים מכל מינים / נגדיל אזני המן מאזני השכנים" (כל שירי יעקב פראנסיש, עמ' 363).
במכתב של רבי מרדכי שמואל גירונדי (1799-1852), רבה של פאדובה, מצינו שכתב: "בעת ששון ימי פורים הלא אדרשה אחי... ותשלח נא אל עבדך מעט מגדי מעדניך... מעט חמאה מעם לחם וחלות רקיקי אזני המן ואסעד" (כתב-יד, הובא אצל מ' שטיינשטנדר במאמרו "Purim Und parodie").
נוכל אם כן לסכם שזמן רב לפני ה"עברית המודרני" כבר הכירו את הביטוי "אזני המן" באיטליה, כמאכל מיוחד לפורים.

בין סופגניות לאזניים, ולמה המן לא היה חרש?
מאכל הנקרא בשם "אזניים", כבר מוזכר בפירושו לתורה של רבי יצחק אברבנאל (1437-1508), בפרשת בשלח (סוף פרק טז): "וצפיחית הוא מאכל הקמח מבושל בשמן, כצורת צפחת המים, והנאכל בדבש. והוא כמו הרקיקים העשוים מן הבצק כדמות אזנים, מבושלים בשמן ויטבלו אותם בדבש, ויקראוהו אזנים - ככה הוא צפיחית בדבש".
אמנם האברבנאל אינו מדבר על מאכל שנאכל בפורים דווקא, אך אנו מוצאים כאן את תיאורו של מאכל הנקרא "אזניים", בזמנים קדומים. ייתכן אף שהמקור קדום יותר, כיון שמקור דבריו אלו בפירושו של האברבנאל הוא בדבריו של רבי יוסף אבן-כספי (אשר פרט למקומות שבהם הוא חולק עליו, רבי יצחק אברבנאל אינו מזכירו בשמו), וזה נפטר בשנת 1340! (על נקודה זו העירני רבי שמואל אשכנזי שליט"א).
רמ"מ הוניג העיר לי שהמקור כנראה קדום יותר, כי הן ר"י אברבנאל והן ר"י אבן-כספי הכירו את המנהג הקדום לאכול סופגניות בחנוכה, וכפי שכתב רבנו מיימון אבי הרמב"ם: "אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל, ויתחייב כל נכון לו עשיית משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס שעשה השם יתברך עמנו באותם הימים. ופשט המנהג לעשות סופגנין, בערבי אלספינג, והם הצפיחיות בדבש, ובתרגום האיסקריטין הוא מנהג הקדמונים משום שהם קלויים בשמן, לזכר ברכתו (כלומר לנס שבפך שמן)". בדומה לזה מצאנו במחברת עמנואל (עמ' 168): "בכסליו... ואחרת תבשל הרקיקים, וצפיחית ומעשה החבתים".
אולם לאור דברי יהודה סומו שהובאו לעיל, שכתב לעניין אזני-המן: "שנאכל בימי הפורים האלה מאזני המן - הן המה הרקיקים הנעשים בסולת בלולה בשמן, וזהו שאמר אחרי כן 'וטעמו כצפיחית בדבש'", אפשר לומר שלכך התכוין אבן-כספי, ולא לסופגניות.
ובכלל, נראה שכוונת כולם לתיאור כללי יותר, של מאפה ממולא, מעין "קרעפלאך", הנעשה כמה פעמים בשנה, ביניהן חנוכה ופורים, כשלעיתים הוא מבושל במים, נאפה בתנור או מטוגן בשמן. אך מדוע בחג הפורים כינו אותו "אזני המן"?
דב סדן מספר שבילדותו שמע פעמים רבות את הפתגם 'חרש כמו המן' (ש"י עולמות, עמ' 25). מה פשר הכינוי?
במחברת עמנואל הרומי (1261-1336) מצאנו: "מה אומר המן? לכל זמן. וזרש? לא תקלל חרש!" (עמ' 109). ושוב: "ואם אמר: ארור המן וזרש! ישיבון: אל תקלל, דוד, לחרש!" (עמ' 169). בעת שעסק בהכנת מהדורה מדעית של הספר "מחברת עמנואל" וחיפש מקורות ומקבילות לכל דבריו, פירסם דב ירדן מאמר קטן ובו דברים שלא מצא להם מקור במדרשים. אחד מן הדברים היה שורות אלו (ידע העם, ג, עמ' 70). לאחר מכן ציין ירדן שמ"ד קאסוטו קישר דברי עמנואל למנהג אכילת אזני המן (לשוננו יז, תשי"א, עמ' 148-149), ואף הביא דברי ה'כתר שם טוב': "ובארץ ישראל... נותנים ביד כל הילדים כמין אוזן עשויה מעץ ובעת שהילדים מסבבים אותו משמיע קול..." (כתר שם טוב, א, עמ' תקמב). אבל דב ירדן ודב סדן לא הצליחו למצוא מקור או מקבילה לדברי עמנואל הרומי.
אנו מתקרבים אפוא לזיהוי המקור, ודווקא בכתביו של עמנואל הרומי. על כך יש להעיר שתי הערות חשובות: א. פעמים רבות דברי עמנואל הרומי מבוססים על מדרשים וספרי חז"ל, אך בלא מעט פעמים אחרות, הוא הכניס בתוך דבריו דברי ליצנות, ובשל כך פסק ה"בית יוסף" שאסור לקרוא את מחברותיו אף בימות החול. ומכל מקום, אין זו הפעם הראשונה שדברי הבאי ממחברות עמנואל הפכו לדברים שגורים ואף נכנסו למקורות (ראה בדברי ר' שמואל אשכנזי, אלפא ביתא תנייתא, עמ' 210-214); ב. גם חשוב לציין, שעמנואל הרומי לא היה קל-דעת מפשוטי העם, כי אם מן החכמים הנכבדים שבדורו. החיד"א כותב ב"שם הגדולים" (מערכת ספרים, אות ב, בסוף, בערך קונטרס אחרון): "שמעתי שאמרו על הפירושים, שבאיוב יקרא האדם פירוש רלב"ג וירוה צמאונו, ובמשלי יקרא פירוש עמנואל, ובתהלים יקרא פירוש רבי דוד קמחי, ואתנח סימנא: שפת אמת תכון לעד. אמת - ראשי תיבות איוב משלי תהלים, לעד - ראשי תיבות לוי עמנואל דוד, והם כסדרן".
אך יש להוסיף לכל זה מקור נוסף. רבי שמעון חיים נחמני (1707-1779), תלמיד-חכם ומקובל גדול שהרביץ תורה בקהילות סיינה וריגייה, כתב בספרו המפורסם "זרע שמשון": "וכנגד עשיית העץ שעשה המן למרדכי בשביל שנטה אוזן לעצת אשתו, משום הכי אנו אוכלים מיני מתיקה וקוראים אותם אזנים של המן, שעיקר הנס בא מחמת עשייתו העץ שחרה אף המלך עליו ואמר תלוהו עליו..." (זרע שמשון, ב, עמ' שכא).
לאור זה יש לנו מקור חדש, שאפשר שהוא כוונת עמנואל הרומי והפתגם 'חרש כמו המן': המן היה חייב שלא לשמוע לעצת אשתו, אבל בגלל ששמע  - נגרמה נפילתו. לאור זה, דברי עמנואל לא היו דבר ליצנות כלל.
בספרים מאוחרים מצאנו טעמים נוספים, על דרך דרש, למנהג אכילת אזני המן. רבי אברהם הירשאוויץ מביא בספרו "מנהג ישורון" (עמ' 131): "הטעם כדי שיזכור כי המן צורר היהודים ביקש להשמיד... והמושיע עשה שתש כחו ולא יכול לעשות רע לכן נקרא המן תש - תש כחו".
רבי מרדכי זק"ש כתב: "ומכאן החשיבות המיוחדת לסמל מגן דוד שנתקבל בכל תפוצות ישראל, לקבוע על הפרכות של ארוני הקדש בבתי הכנסת... כי המגן דוד הוא הסמל לעם ישאל ולסוד קיומי, כי הרי למגן דוד ישנם ששה ראשי תור לכל שש קצותיו וכן הוא עם ישראל המפוזר בכל ששת קצוות תבל... ובכל ששת הקצוות יש לו ראש תור להבליט את בדידותו מן העמים לבדד ישכון ולא ישכח את יחודו. וייתכן כי מכאן המקור למנהג של אכילת אזני המן בפורים, כי הם משולשים כראש תור, וזהוי התשובה הניצחת... לכל 'המנים' שבעולם, למען יאזינו היטב וידעו ויבנו כי עם ישראל הוא עם הנצח..." (מילי דמרדכי, עמ' צב).
רבי יעקב קמנצקי כתב: "משום דאכילה הוא מעין איבוד של הדבר הנאכל, ובזה יש קיום של מחיית זכר עמלק, שהרי אנו מאבדין גם את המאכלים הנקראים על שמו" (במחיצת רבינו, עמ' קמב).

אכילת זרעונים ומילוי הפרג
נוכל לומר עתה שמקורן של "אזני-המן" הולך ומתבהר, מן המסורת הקדומה המציינת את שמיעתו לרעה של המן בעצת אשתו. אך מדוע ממלאים את האזניים בפרג? וממתי החלו לנהוג כך?
רבי אהרן הכהן מפרובנס, בספרו "ארחות חיים" כתב: "והולכין לבתיהן לשלום ואוכלין סעודתן, והמנהג לאכול זרעונים באותה לילה זכר לזרעונים שהיו אוכלין בבית המלך דניאל וחבריו, כמו שכתוב ויתנו לנו מן הזרעונים". דברי ה"ארחות חיים" הובאו ב"בית יוסף" בהלכות פורים. הרמ"א, בספרו "דרכי משה", מביא רעיון דומה מספר "כל בו", אף הוא מאת רבי אהרן הכהן מפרובנס, ואף ציין את המנהג במפתו לשולחן ערוך, סימן תרצה. על דברים אלו העיר ה"פרי חדש" (שם): "וטפי הווה ליה למימר זכר לזרעונים שאכלה אסתר, דאמרינן פרק קמא דמגילה, וישנה את נערותיה לטוב - האכילה זרעונים...".
לפרש מנהג זה קצת, כתב ב"יוסף אומץ" (סימן תתרצט): "חיוב סעודת פורים הוא דוקא ביום, ולפחות עיקרה ביום אף אם יהיה סופה בלילה, וטוב לב משתה תמיד להרבות קצת בסעודה בליל כניסת פורים בין מגילה למגילה. אכן טוב לאכול מיני קטניות, שלא יהא נראה שהיא הסעודה העיקרית, גם הוא זכר לזרעוני דניאל".
ומקובל זה מכבר שהשומשום או הפרג הניתן באזני המן הוא כדי לצאת ידי המנהג לאכול זרעונים, מבלי להיכנס לשאלה מדוע נקראים אלו 'זרעונים' (ראה "מנות הלוי" ב, ט; ש' קרויס, "קדמוניות התלמוד", ב, עמ' 229-233). אך ממתי החלו לעשות כן?
בספר הנפלא "מנוחה וקדושה" שנדפס לראשונה בשנת 1864 בווילנא, מאת אחד מתלמידיו הגדולים של רבי חיים מוואלוז'ין, הוא רבי ישראל איסר מפאניועז שאף זכה לשמש את רבו, מצאנו דברים מעניינים על מנהג מילוי אזני-המן. אלו דבריו:
"ולחמי פורים בודאי מנהג ותיקין, שמוזכרים בתוספות במסכת ברכות. ונראה לי הטעם, שעד אותו הזמן היינו מורגלים בניסים מגולים, כמו מפלת סנחריב, סיסרא והרבה כמותם, וזה הנס היה נראה לכל שהוא על פי טבע... שטבע האיש לבטל דעתו לאהבת אשתו, כן מרדכי ושאר הקרובים למלך ידעו בברור שטבע אחשורוש שלא לחזור מדבריו בשום אופן, והבינו שהיה נס גדול, גם שהיה מוצנע בתוך הטבע ועיקרו הוא נס. לכן לזכר זה התקינו הלחמים שעיקרם המילוי (עיין במגן אברהם, סימן קסח, ס"ק טו) ומוסתר בתוך הבצק, כהצלתם נס מוסתר בתוך הטבע. ובחרו בזרעונים, טעם מפורש בשו"ע לאכול זרעונים בפורים, זכר לדניאל וחבירו... וטעם צורתם משולש כי מחלוקת יש בגמרא מהיכן קריאתה? רשב"י אומר מבלילה ההוא, ועוד שלש דעות, אחד מוסיף מ"גידל המלך את המן", שני מוסיף מ"איש יהודי", שלישי כולה, ונפסקה ההלכה לקרוא כולה. נמצא מ"בלילה ההוא" מחויבים לכל הדעות. ועוד נפסקה ונחתכה ההלכה להחמיר עוד כשלושתן, ולזכר זה חותכים הלחמים בשלוש הקצוות לזכור שנחתכה ההלכה כאלו השלושה...".
ה"מנוחה וקדושה" ממשיך ומציין טעם נוסף: "ועוד אפשר להיות טעם מילואם... שמחמת יראת המלך לכתוב ולשלוח למרחקים בזיונו, עשו בחכמה לאפות לחמים ולהטמין המכתב בתוכם, ומי יעלה על דעתו לחפש בתוך הלחמים שאדם שולח דורון לחברו, ועל ידי זה ניצלו מסכנה. ואם כן היה מוכרח תיקון מילוי לחמים לזכרון זה הנס שנשלחו הכתבים מקצה העולם עד קצהו, ולא נתודע הדבר אל המלך" (מנוחה וקדושה, עמ' רעא-רעב).
המעניין בדבריו הוא שלא הזכיר בדבריו אף לא פעם אחת, את השם "אזני המן" או "המן טאשן", כי אכן כל דבריו שייכים גם על 'קרעפלך', ואף ציין לדברי ה"מגן אברהם" בסימן קסח, הדן במאכל זה.
גם בספרות הפארודיה לפורים, שהוזכרה לעיל, אנו מוצאים התייחסות למילוי "אזני-המן" בשומשמים. ב"מסכת פורים" מן "תלמוד שכורים" שנדפס לראשונה בשנת 1814, אנו מוצאים: למזבן שומשמין... ונראה למורי דמלתא אגב אורחא קא משמע לן דסמוך לפורים היה, והיה מזבין לעשות מהן למלייתא לבבות ולחמניות, שקורין בלשון אשכנז המן טאש".
בספר אחר, בשם "כל בו לפורים", שנדפס לראשונה בשנת 1855, מופיעה שאלה: "נחתום חדש בא לקהלתנו ורוצה לחדש מנהג חדש שלא היה בישראל עד עתה, והוא לעשות לחמניות של פורים שקורין המן טאשין מרובעים ולא משולשים, ולמלא אותם בשומשמין, ורבים מרננים עליו ואומרים דפורץ גדר הוא. תשובה... ועתה הם רוצים להוסיף חטא על פשע לשנות כמנהג אבותיהם ולעשות המן טאשין מרובעים בפורים או לאזנים שכך שומעות... מלבד זו הלחמניות המרובעים האלו חייבין בציצית, כדין כל כסות בת ד' כנפות, והמן טאשין לאו כסות לילה הם דמצותם כל היום... אבל אותן השומשמין אשר רוצה למלא אותם דעתי נוחה ממנו...".
מעניין לציין שמנהג אכילת "אזני-המן" לא היה ידוע באשכנז, אבל מאכלי המן אחרים היו והיו. רבי יאיר חיים בכרך מביא בספרו "מקור חיים" (סימן תצ, סעיף ט): "מדקדקים אוכלים בבוקר יום שני של פסח בשר יבש חתיכה הראוי להתכבד, ונקרא בלשון אשכנז המן, זכר לתליית המן בט"ז בניסן". קודם לך אנו מוצאים בספר המוסר "מסה ומריבה", מאת רבי אלכסנדר ב"ר יצחק פאפין-הופין, שנכתב בשנת 1627 בעברית וביידיש כשיר ויכוח בין שני מתדיינים, אחד עשיר ואחד עני: "...ברוט עשטו ואר איין ועטין המן". תרגום: "...לחם אתה אוכל לפני "המן" שמן (מסה ומריבה, ירושלים תשמ"ה, עמ' 319). המהדירה, ח' טורניאנסקי (שם, עמ'121) כתבה לפרש כוונתו: "לחג הפורים היה קשור גם המנהג לאכול "המן". זהו שמו של בשר מעושן שאכלו בחג זה באיזור אלזאס... ייתכן כי שם המאכל ומנהג אכילתו בפורים יסודם בנוהג לתלות את הבשר המעושן לייבוש... ולא שמו של המאפה שנאכל באזורים אחרים, ואפילו קרובים..." (ככל הנראה, גם דבריו של רבי חיים פלאג'י בספר מועד לכל חי, פורים, סימן מד: "גם מה שעושין מעיסה צורת המן ואוכלים הקטנים מהם נמצא כתוב בספר", מכוונים למנהג זה).
מקורות: דב סדן, ש"י עולמות, עמ' 25-38; Israel Davidson, Parody in Jewish Literature New York, 1907

Print post

You might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...